109. קֵדְמָה, נֶגְבָּה, גֹּשְׁנָה, גֹּרְנָה, צֹעֲרָה ו-הָאֹהֱלָה


קישור ישיר לקובץ

קֵדְמָה, נֶגְבָּה, גֹּשְׁנָה, גֹּרְנָה, צֹעֲרָה ו-הָאֹהֱלָה 

מקורות

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף יג עמוד ב

ובית שמאי? מי כתיב לחוץ? חוצה כתיב. ובית הלל? כיון דכתיב חוצה, כמאן דכתיב לחוץ דמי; דתניא, ר' נחמיה אומר: כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה – הִטיל לה הכתוב ה"א בסופה, ותנא דבי ר' ישמעאל: כגון אלים, אלימה +שמות ט"ו+ מחנים, מחנימה +שמואל ב' י"ז+, מצרים +בראשית י"ב+ מצרימה, +במדבר ל"ג+ דבלתימה, +יחזקאל ח'+ ירושלימה, +דברי הימים א' ה'+ מדברה.

בראשית כ"ה:ו':  וַֽיְשַׁלְּחֵ֞ם מֵעַ֨ל יִצְחָ֤ק בְּנוֹ֙ בְּעוֹדֶ֣נּוּ חַ֔י קֵ֖דְמָה אֶל־אֶ֥רֶץ קֶֽדֶם׃

שמות מ':כ"ד:  עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן נֶגְבָּה.

ירמיהו נ"ב כג  וַיִּֽהְיוּ֙ הָרִמֹּנִ֔ים תִּשְׁעִ֥ים וְשִׁשָּׁ֖ה ר֑וּחָה

רש"י רוחה – כמו לרוח כל תיבה שצריכה למ"ד בתחילתה הטיל לה ה"א בסופה ולכך הטעם מלמעלה תחת הרי"ש

ר' אליהו מזרחי דברים ל"ג:כ"ז

מעונה כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה הכתוב ה"א בסופה. כאילו אמר למעון לאלהי קדם אבל בפ"ק דיבמות תנא דבי ר' ישמעאל כגון אלימה מחנימה מצרימה דבלתימה ירושלימה מדברה וכלם מלעיל והנה כתנור בוערה אמר כל המדקדקי' שמפני היותה מלעיל ידענו שהה"א בה נוספת אבל אילו היתה מלרע היינו אומרים שהיא ה"א הנקבה ויהיה שם התנור זכר ונקבה כבית ומקום ויותר נכון היה לו לומר שהן שתי שמות כמו גן וגנה וצדק וצדקה:

גור אריה דברים ל"ג:כ"ז

כל תיבה שצריכה למ"ד כו'. הקשה הרא"ם, דאם כן היה טעם המלה מלעיל, כמו כל ה"א שמשמשת במקום למ"ד, וכיון שטעם המלה מלרע, אם כן הה"א לנקיבה. ויפה הקשה. ועוד תמה אני, דלא מצאנו ה"א משמשת במקום למ"ד רק במקום למ"ד המשמשת על ביאה לדבר, אבל במקום הזה, שאמר שבירר למעונתו השחקים, לא מצאתי ה"א במקום למ"ד. גם היה רש"י יכול לפרש "מעונה" בלשון נקיבה, שהרי תמצא "מעונה" בלשון נקיבה; "מעונתיו טריפה" (נחום ב, יג), "ומעונתו בציון" (תהלים עו, ג):

בראשית י"ט ו:  וַיֵּצֵ֧א אֲלֵהֶ֛ם ל֖וֹט הַפֶּ֑תְחָה

ישעיהו כ"ח ו: מְשִׁיבֵ֥י מִלְחָמָ֖ה שָֽׁעְרָה׃

בראשית מו כח    וְאֶת־יְהוּדָ֞ה שָׁלַ֤ח לְפָנָיו֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף לְהוֹרֹ֥ת לְפָנָ֖יו גֹּ֑שְׁנָה וַיָּבֹ֖אוּ אַ֥רְצָה גֹּֽשֶׁן׃

מיכה ד יב  וְהֵ֗מָּה לֹ֤א יָֽדְעוּ֙ מַחְשְׁב֣וֹת י"י֔ וְלֹ֥א הֵבִ֖ינוּ עֲצָת֑וֹ כִּ֥י קִבְּצָ֖ם כֶּעָמִ֥יר גֹּֽרְנָה׃

בראשית יח ו: וַיְמַהֵ֧ר אַבְרָהָ֛ם הָאֹ֖הֱלָה אֶל־שָׂרָ֑ה

בראשית כד סז: וַיְבִאֶ֣הָ יִצְחָ֗ק הָאֹ֙הֱלָה֙ שָׂרָ֣ה אִמּ֔וֹ

שמות יח ז: וַיָּבֹ֖אוּ הָאֹֽהֱלָה :

בראשית י"ט כג: הַשֶּׁ֖מֶשׁ יָצָ֣א עַל־הָאָ֑רֶץ וְל֖וֹט בָּ֥א צֹֽעֲרָה׃

קישור לספר "מאורות נתן" לר' יעקב ספיר:

http://www.daat.ac.il/daat/vl/meorotnatan/meorotnatan01.pdf

תורה תמימה דברים כ"ה ה

לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר – לא תהא בה הויה, ושמואל אמר אעפ"כ צריכה גט. (יבמות צ"ב:)

…והנה בסוגיא יבמות י״ג ב׳ מפרש בענין זה דב״ש מפרשי לשון החוצה מלשון חצונה ומרומז בזה דצרת ערוה מותרת להתייבם לאחיו, דדרשי לא תהי׳ אשת המת החוצה כמו החיצונה מכלל דאיכא פנימית והיא שריא, וב״ה ס״ל דהחוצה הוא כמו דכתיב אל החוץ, ולכן שוב א״א לפרש מלשון חיצונה. ולכאורה צ״ע בטעמייהו דב״ש דהא באמת כן הוא הכלל בכל תיבה שצריכה למ״ד בתחילתה הטיל לה הכתוב ה׳ בסופה, כמו מצרימה, ירושלימה, וכדומה, וצ״ל משום דמצינו גם יוצאים מן הכלל וכמו ישובו רשעים לשאולה ואף כי יש דרשה על זה, בכ״ז שוב אין להכריע מזה עוד. וגם יש מקומות שלא נמצא לא למ״ד בתחלתה ולא ה״א בסופה וכמו וילך רחבעם שכם כי שכם בא כל ישראל (מלכים א י״ב:א׳) וילך המלך ואנשיו ירושלים (שמואל ב ה׳ ו׳) וכדומה הרבה, וגם הרבה מילים באו בכה״ק בנוספת ה״א בסוף שאי אפשר להורות שם על היחס שאליו וכמו מיטבתה (במדבר ל״ג) מארץ צפונה (ירמיהו כ״ג) מבבלה (שם כ״ז) וכדומה. ולכן נטו ב״ש מהאי כללא דכייל ר׳ נחמיה ולא סבירי להו דנטיה היא במקום אֶל ומדהו״ל למכתב החוץ וכתיב החוצה לכן דרשו מה שדרשו.

…והנה אחד הראשונים בְדֵיקוּת לשוננו החכם הספרדי ר׳ יונה בן גנאח עזב גם הוא את האי כללא דר׳ נחמיה ויעמק חקר בדרך הוספת הה״א בכמה מלים בכתבי הקדש ויכר גם הוא וימצא, כי בתמונות כמו אלה באה הה״א נוספת ללא ענין, הלא כה דבריו בספרו הרקמה (צד ל״ח): ויש שיוסיפו הה״א על השמות הזכרים לבלי [להורות] ענין הנקבה וללא טעם שתחדש בהם בכמו אמרו (יחזקאל מ, יט) וימד רחב מלפני השער התחתונה, הה״א תוספת בו לבלי ענין הנקבה, ואיננו רחוק כי הטעם שבמלעיל להעיד על הענין הזה כאשר הוא אם לא תהיה בו ה״א, והמסורה עליו ״לית דכותיה בטעם מלעיל״ כו׳ והוספה על נגב באמרם נגבה לנחל (יהושע יז, ט) ומן הכת הזאת הלוך ונסוע הנגבה (בראשית יב) ר״ל הנגב ואין הה״א במקום אֶל כאשר חושבים רוב בני אדם ומשערים אותו אֶל הנגב, כי כבר נאמר (דברי הימים א כו, יז) לצפונה ליום לנגבה ליום, וכן ישובו רשעים לשאולה וקימו הה״א עם הלמ״ד אשר היא כמו אל בערן כו׳ וכו׳, וכבר נראה כי הה״א נוספות במלות האלה ללא ענין נקבה, וכי איננה בהנגבה, ומה שהוא דומה לו במקום אֶל, אבל הוא כמו שהיא באמרו הנה ימים באים וגו׳ מארץ צפונה (ירמיהו כג) כו׳ וכבר סר הספק, כי היא נוספת ללא ענין תחדשהו אבל מנהג ממנהגי העברים כי לא יתכן לסבור בה״א מארץ צפונה שהיא מקום אֶל ולא שהיא לנקבה עכ״ל ר׳ יונה.

ויש להעיר כי לדברי ר׳ יונה: ״אבל מנהג ממנהגי העברים״ יש סמך בירושלמי (פ״ק דמגילה הי״א) ר׳ סימון ור״ש בר נחמן תרויהון אמרין אנשי ירושלים היו כותבין ירושלים ירושלימה ולא היו מקפידין ודכותיה צפון צפונה תימן תימנה עכ״ל הירושלמי, ואין להאריך עוד בזה.

משה בר- אשר, "זוטות בענייני דקדוק ובענייני משמעות בתצורת שם העצם במשנה", בתוך "מחווה למנחם : אסופת מחקרים לכבוד מנחם חיים שמלצר", 2019, עמוד 49, "שימוש סדיר של ה' המגמה"

Separator

על המדור

למחרת הלוויתה של חמותי, יהודית בת מנחם מנדל, לאחר תפילת שחרית, אמרתי בבית האבל דבר תורה לשוני קצר.
מכאן צמח הרעיון להמשיך בסדרה זו, ולשם כך הקמתי קבוצת ווצאפ שקטה שבה תישלח מדי פעם הקלטה של הגיג קצר על לשון הקודש.

תגובות, רעיונות נוספים וכל משוב – ניתן לשלוח מדף יצירת קשר.

להצטרפות לקבוצת ה-WhatsApp שלי: לחץ כאן

Separator
Separator

כתיבת תגובה

Separator