תגיות: פרשת בראשית, פרשת יתרו, שבת

כדי להבין את משמעות דברי ה' על השבת בדיבר הרביעי, עלינו "להיכנס לנעליהם" של בני ישראל יוצאי מצרים:

עומדים אנו למרגלות הר סיני בראשית החודש השלישי, לפי לוח השנה הָעִברי הֶחָדָש, שאותו ציוה ה' למשה. "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי… וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד, משֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל" (שמות יט, טז; יט). לאחר שה' מציג עצמו כמי שהוציאָנו ממִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, בא הציווי "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ, ח)[1]. איזה יום זה "יוֹם הַשַּׁבָּת"? ומה משמעות השם "שַׁבָּת"?

אל הַשַּׁבָּת נתוודעו בני ישראל שלושה שבועות לפני מתן תורה[2], לאחר שבַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לְנס ירידת הַמָּן, ארע נס נוסף וכל אחד לָקט ביום זה מנה כפולה – "לֶחֶם מִשְׁנֶה". אז גִלה לנו משֶׁה: "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה': שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַה' מָחָר"[3]. שְמהּ של השַׁבָּת[4], המופיע בתורה לראשונה רק בפרשת הַמָּן[5], נגזר משביתתו של בורא העולם מהורדת מן, לאחר ששה ימים שבהם המטיר ה' לֶחֶם שָׁמַיִם[6]. בהורדת מן כפול ובהפסקתו ביום השביעי "בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, וַיְקַדְּשֵׁהוּ", כפי שפרשו חז"ל, ורש"י בעקבותיהם (שמות כ, יא[7]):

"ברכו בַּמָּן, לכופלו בששי לחם משנה, וקִדשו בַּמָּן, שלא היה יורד בו".

על כך כותב רבי דוד צבי הופמן (שמות עמ' רמט) שעיקר ברכת הקדושה שביום השבת בכך שאין האדם פועֵל ביום זה, ואף על פי כן מספק לו ה' את צרכיו. דבר זה התגלָה לעין כּל בהורדת המּן במדבר.

על בסיס הבנה זו, נַטה אוזן לַחידושים הנאמרים בדיבר הרביעי:

"שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ.

וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה".

כלומר, כשם שה' נותן מן בְששה ושובת בַּשביעי, אף אַתֶם – "אַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ"![8] מעתה יכול השֵם "שַׁבָּת" להתפרש לא רק על שביתת ה', אלא על עַם ישראל: היום שבו שובתים ישראל ממלאכה, ככתוב: "וַיִשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי" (שמות טז, ל).

חידוש נוסף הוא הנימוק שניתן כאן למצות השבת. מרוב בקיאותנו בפרשת בראשית, כבר מִיַלדוּת, איננו שמים לב לחידוש שהפתיע את בני ישראל במדבר: אם עד עתה סברו שהשבת התחילה רק בחודש האחרון, בשביתת המן, עכשיו הם מגלים כי "מראש מקדם נסוכה", שנאמר:

"כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם,

וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי".

לראשונה שומעים ישראל מבורא העולם, שהוא ברא עולם בששה, ושבת בשביעי. לפי פשוטו של מקרא, לא ברור אם סיפור מעשה בראשית היה ידוע קודם לכן[9], או שרק במתן תורה התגלה הפירוש הראשוני לַשם "שבת": על שם שביתתו של בורא העולם לאחר ששת ימי המעשה.

סופו של הדיבר הרביעי "עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ" מנוסח כלשון הכתוב בבראשית (ב, ג): "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ".

לפי רש"י, מהות הברכה והקדושה של השבת היא בירידת המן, והמקרא בבראשית כתוב "על שם העתיד"[10].

נכדו, הרשב"ם (בראשית א, א) הוסיף ונִסֵחַ כְלל בפרשנות התורה, שלפעמים מקדימה התורה לסַפֵּר דברים כדי שפרשיות מאוחרות יותר תהיינה מובנות יותר. לפי רשב"ם, כל פרשת הבריאה בחומש בראשית –

"הקדימהּ משה רבינו לפרש לך מה שאמר הקדוש ברוך הוא בשעת מתן תורה

זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ, כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. וזהו שכתוב: וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי (בראשית א, לא) – אותו שִׁשִּׁי שהוא גמר ששה ימים שאמר הקדוש ברוך הוא במתן תורה. לכך אמר להם משה לישראל, להודיעם כי דבר הקדוש ברוך הוא אמת: וכי אתם סבורים, שהעולם הזה כל הימים הוא בנוי, כמו שאתם רואים אותו עכשיו מלא כל טוב?! לא היה כן! אלא בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים וגו'"

עד עתה עסקנו בַּשֵם "שבת" במובנהּ הרגיל[11]: היום השביעי בשבוע. בחומש ויקרא רואים כי השימוש בַּשֵם "שבת" הורחב אף לשבתות שאינם מבראשית, היינו לשאר זמני המנוחה שבהם שובתים ישראל[12] ממלאכה, כגון "יום הכִפורים", הנקרא "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן" (ויקרא כג, לב); יום טוב, שעליו נאמר "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" (ויקרא כג, יא[13]); וכן שנת השמיטה המכונה "שַׁבַּת הָאָרֶץ" (ויקרא כה, ו[14]).

לַ"שבת" במובן של היום השביעי קראו חז"ל "שבת בראשית"[15], כשרצו להבדילהּ משאר הוראותיה של "שבת". וכך מסביר הרשב"ם[16]:

"…הלכך (קרי ליה) [קוראים לה] 'שבת בראשית',

שמקודשת ובאה מששת ימי בראשית,

(ד)[ש]בשבת ראשונה (כתיב בו בויכולו)[כתוב]: 'ויקדש אותו' (בראשית ב א; ג)".

מבחינה הסטורית, יתכן שישראל חגגו את פסח מצרים מבלי לדעת כלל על "שבת בראשית". אך לאחר מתן תורה גילו כי קדושת השבת קדומה וקיימת כבר מראשית הבריאה, לעומת קדושת הפסח וקדושת שאר המועדים התלויות בקדושת ישראל ובקידוש בית דין[17] וראשיתן ביציאת מצרים ובמצות "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב, ב).

לסיכום, יום השבת נקרא כך מבראשית, על שם השביתה האלוקית: שביתת הבורא מששת ימי הבריאה ומששת ימי הורדת המן. משעה שנצטוו ישראל לשבות ביום השביעי מלקיטת מן ומכל מלאכה, נוצק תוכן חדש לשם "שבת" – על שם השביתה האנושית.

בזכירת השבת ובשביתתנו ביום השביתה של הבורא, נעשים אנו כביכול שותפים לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, כדברי רב המנונא (בבלי, שבת קיט, ב; וכפי שהרחיבם רדצ"ה שלהלן):

"כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכֻלו,

מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית".

נסיים בדברי הרב הופמן (רדצ"ה שמות עמ' רנ):

"המנוחה ביום השבת היא לנו סמל לכך שאנו נועדנו לתת את חלקנו בבריאה על פי רצונו יתברך. אם אמנם ננוח כפי שנח הוא יתברך, כי אז גם נעשה כפי שעשה הוא יתברך, רק טוב וטוב מאוד, רק דברים ההולמים את רצונו".

הערות:

[1] אכמ"ל בביאור משמעות "זכור". לע"ע, ראה: מכילתא, רש"י ורמב"ן על אתר; ר"ע חכם, דעת מקרא, עמ' שפג; רבי דוד צבי הופמן (שמות עמ' רמא-רמב).

[2] בט"ו באייר הגיעו למדבר סין (שמות טז, א ורש"י), ושם ניתן להם השליו, המן ו(לפי הפשט) גם השבת. אמנם, נחלקו תנאים בכך. יש אומרים שעל השבת נצטוו כבר במרה שנאמר "שם שם לו חק" (ראה מכילתא, פר' בשלח).

[3] שמות טז, כג, ועי"ש בפירושים שמביא ר"ע חכם, דעת מקרא, עמ' שי-שיא.

[4] שם העצם, המנוקד ש' פתוחה, וב' דגושה — להבדיל מן הפֹּעַל "שָׁבַת" (ש' קמוצה, וללא דגש בב'), המופיע בבראשית ב, ג, ותרגומו: "נָח" (והשוה לתרגום אונקלוס שמות לא, יז).

[5] שהרי בספר בראשית היא רק ממוספרת במספר הסידורי ה"יוֹם הַשְּׁבִיעִי" (בראשית ב, ב-ג).

[6] ע"פ תלים עח, כד-כה.

[7] ע"פ מכילתא וב"ר. וכיו"ב על הכתוב "ויברך ויקדש": "ברכו במן, שכל ימות השבוע (היה) יורד להם עומר לגֻלגולת, ובששי לחם משנה. וקדשו במן, שלא ירד בו (מן) כלל" (רש"י לבראשית ב, ג; המוקף איננו במהדורת הכתר).

[8] ע"פ ראב"ע לבראשית ב, ג, שיטה אחרת: "ויקדש אותו – שלא יעשו בו קְדושָיו מלאכה, וכתוב אחר (דברים יג, ה): אַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ". וע"ע ב"חסידות מבוארת" על השבת, שבכל שבת ה' שובת, ואנו הולכים בדרכיו בשביתתנו.

[9] א. אמנם, לפי המובא בכמה מדרשים (תודה לרב יהושע בוך שאספם), נשמרה השבת גם לפני יציאת מצרים (ע"י יחידים או ע"י הציבור):

1. בראשית רבה פרשה עט: ויחן את פני העיר- נכנס עם דמדומי חמה וקבע תחומין מבעוד יום, הדא אמרה ששימר אבינו יעקב השבת קודם שתינתן. 2. בראשית רבה פרשה צב: וטבוח טבח והכן – אין והכן אלא שבת כמה דאת אמ' והיה ביום השישי והכינו (שמות טז ה), הדא אמרה שימר יוסף את השבת קודם שתינתן. 3. שמות רבה פרשה א: וירא בסבלותם – ראה שאין להם מנוחה הלך ואמר לפרעה מי שיש לו עבד אם אינו נח יום אחד בשבוע הוא מת, ואלו עבדיך אם אין אתה מניח להם יום אחד בשבוע הם מתים, אמר לו לך ועשה להן כמו שתאמר, הלך משה ותקן להם את יום השבת לנוח. 4. שמות רבה פרשה ה: תכבד העבודה על האנשים – מלמד שהיו בידם מגילות שהיו משתעשעין בהם משבת לשבת לומר שהקדוש ב"ה גואלן, לפי שהיו נוחין בשבת, אמר להן פרעה תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו וגו', אל יהו משתעשעין ואל יהו נפישין ביום השבת.

ב. גם אם נסבור כדעה שישראל שמרו שבת כבר בהיותם במצרים, אין אנו יודעים אם הם קישרו מנוחה זו לבריאת העולם. יתכן אפילו שהם לא ידעו שהבריאה נמשכה ששה ימים (ושמא אפילו לא האמינו בחידוש הבריאה, עד שהתגלה להם עיקר אמונה זה מפי משה רבינו! והשוה לרמב"ם במו"נ). וראה רשב"ם שלהלן השם בפי משה רבינו דברים אלה: "וכי אתם סבורים, שהעולם הזה כל הימים הוא בנוי, כמו שאתם רואים אותו עכשיו מלא כל טוב?! לא היה כן! אלא בְּרֵאשִׁית בָּרָא…" – כלומר, הוא מניח שהיו בעמ"י כאלה שסברו שהעולם קדמון!

ב. השבת בולטת בהעדרה מרשימת המצוות ששמרו ישראל בגלות מצרים, לפי חז"ל (כמופיע בכמה מדרשים, שגאולת מצרים באה בשכר שלא שינו בני ישראל את שמותם, ולא שינו את מלבושם, ולא גילו מסתורין שלהם. עיין תורה שלמה לרמ"מ כשר במילואים לכרך ט' עמ' קט"ז).

ג. קשה להניח שהיתה קיימת מסורת בימי האבות לשמור שבת, שהרי בני נח אסורים בשמירת שבת. או בניסוח למדני: איך יתכן שהאבות קיימו את כל התורה, כולל שבת, והרי לפני מתן תורה נחשבו כבני נח, וגוי ששבת חייב מיתה (אני בטוח שנכתבו על כך ים של תירוצים ופלפולים, ואכמ"ל).

ד. השוה לדין ההולך במדבר ואינו יודע מתי שבת (שבת סט ושו"ע או"ח שד"מ). אף אם נאמר שהאנושות שימרה את מסורת השבת מאדה"ר, הרי שבירידת המן ובמעמד הר סיני ניתנה גושפנקה אלוקית שאכן הספירה נאמנה.

ה. ע"ע רדצ"ה שמות עמ' רמב.

[10] אגב, רמב"ן שם חולק עליו: "ואין משמע הכתוב שידבר על עתיד".

[11] זהו המובן הרגיל בכל רובדי הלשון העברית.

[12] ולא הקב"ה, עכ"פ ע"פ פשט הכתובים.

[13] היינו כפירוש חז"ל המקובל בידיהם בתורה שבעל פה. וראה מאמרו של פרופ' יהודה אליצור המוכיח פירוש זה ע"פ פשוטו של מקרא, בעזרת העיקרון של מילות המפתח והמקורות האכדיים המלמדים כי יום מילוי הלבנה בכל חודש נקרא "שַׁבַּתֻּ". וזו לשונו ("מילות מפתח ככותרת עומק לפרשיות במקרא ושאלת 'ממחרת השבת' ", מגדים, לח, סיוון תשס"ג, עמ' 41):

"בפרקים כג-כה הכוללים את סדר המועדים ואחריהם את מצוות השמיטה, חוזר השורש שב"ת 23 פעמים. שביתת האדם והארץ בזמנים ידועים היא הנושא… השורש שב"ת הוא הכותרת הפנימית של הפרק… בפרקים אלו מצויים גם צירופים חדשניים הבנויים על שב"ת ואינם ידועים ממקור אחר… מפתיע במיוחד הצירוף "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת", שאינו יכול להתפרש אלא במובן החז"לי של 'שבת' – שבוע, במקביל לנאמר בספר דברים (טז ט): "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ", ומסתבר לפי זה שגם בפסוק הבא יש לפרש "עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת" – השבוע השביעי. לאור כל זאת, אין תימה שהכתוב, בחיזורו אחר שבתות במובנים שונים, גייס גם את שַׁבַּתֻּ האכדית ושילב אותה בפרשה".

[14] יש להעיר כי בתרגום אונקלוס ישנה הבחנה בין כל השבתות הנ"ל (המועתקות לארמית כצורתן, פחות או יותר) לבין שבת זו. ראה למשל ויקרא כה ד: "וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'" – אונקלוס: "וּבְשַׁתָּא שְׁבִיעֵתָא נְיָח שְׁמִטְּתָא יְהֵי לְאַרְעָא דְּתַשְׁמֵט קֳדָם ה'"; שם ח: "וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים = שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים" – אונקלוס: "וְתִמְנֵי לָךְ שְׁבַע שְׁמִטָּן דִּשְׁנִין = שְׁבַע שְׁנִין שְׁבַע זִמְנִין".

[15] לְימים נעשה צירוף זה כינוי לשבת שלאחר חג הסוכות, שבה מתחילים את הקריאה בתורה מבראשית (ראה מנהגי מהרי"ל, ריש הלכות שבת בראשית).

[16] בבא בתרא קכא, א ד"ה שבת בראשית. והשוה להסבר המובא במחזור ויטרי (סימן קג ד"ה אתה קדשת):

"…זֵכר למעשה בראשית – שבת הוא זכרון למעשה בראשית, שעשה כל מעשיו בששת ימי החול ונח בשביעי… ועדות זו אנו מעידין עליו בכל שבת ושבת, ולהכי קרי שבת בכולי תנויי 'שבת בראשית'".

[17] ברכות מט, א; בבא בתרא קכא, א.