תגיות: הרמב"ם, פרשת תרומה, שורש רו"ם, שורש תִּנְיָנִי, שורש תר"ם
פרשת תרומה מתחילה בַציווי על לקיחת התרומה של ישראל לשם בניית המשכן. לקיחת התרומה חוזרת על עצמה שלוש פעמים:
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה
מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי
וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם"… (שמות כה, ב-ג).
יתנו – יקחו
המפרשים התקשו בַביטוי "לקיחת תרומה": אם נשווה לפרשת שקלים, שָם הפעולה שעושים עם מחצית השקל היא "נתינה", שנאמר: "הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה'" (שמות ל, טו), ואילו למשה שמקבל את תרומת מחצית השקל, נאמר: "וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם טז).
גם בפרשת ויקהל, המתארת את יִשּׂוּם מצוַת התרומה שבפרשתנו, מוצאים כמה חלופות לַבּיטוי "לקיחת תרומה": שָם היא נקראת "הרמה" ו"הבאה", ככתוב: "כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחשֶׁת, הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת ה'" (שמות לה, כד)
אם גם כאן פונָה התורה אל התורמים, בעלי הרכוש נדיבי הלב, היה לה לכתוב: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִתְּנוּ לִי תְּרוּמָה"! או "וְיָרִימוּ לִי תְּרוּמָה"! או: "וְיָבִיאוּ לִי תְּרוּמָה"!
ואכן, רבי יוסף בכור שור, מפרשני הפשט בצָרפת, במאה השתים עשרה למניינם, פרש את הכתובים כמופנים אל "הגזברים", כלומר מי שלוקחים את התרומה הם מי שנקראים בלשון ימינו: "מתרימים", הגבאים הגובים ואוספים את התרומות מאת בני ישראל. גם רבי עובדיה ספורנו, הפרשן האיטלקי, לפני חמש מאות שנה, בֵאר ש"יִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" הוא ציווי המכֻוון אל הגבאים. אמנם, בְפועַל, לא המתינו בני ישראל שיִגבּו מהם, אלא "תיכף יצאו מלפני משה, והביאו עד בלי די".
לעומת זאת, ראב"ע מפרש כי הציווי פונה אל כל ישראל, ובלשון המקרא לקחת משהו למישהו, פירושו: לתת לו משהו.
רבי שלמה אפרים לונטשיץ, שכתב את פירושו על התורה, "כלי יְקר", לפני ארבע מאות שנה, התקשה אף הוא בשאלה זו, אך הוא ענה בדרך דרש:
"ומה שלא הזכיר בכולם לשון נתינה, כי אם לשון לקיחה, לפי שכל נותן נדבה – יותר הוא לוקח ממה שהוא נותן, כי יוסף ה' לו כהנה וכהנה פי שנים כפלים…" עכ"ל.
הנותן בלב שלם ובנפש חפצה, אינו רק נותן, אלא גם לוקח ומקבל, כדרך שהאב מאושר לתת לבנו מתנה.
אמרו הדרשנים שאת המילה "נתן" אפשר לקרוא משני הכיוונים, כי הנותן – הרי הוא גם מקבל, והתורם – הרי הוא גם לוקח ומתרומם, בין אם זו טובת הנאה גשמית ובין אם זו טובת הנאה נפשית ורוחנית. על אחת כמה וכמה כשתורמים לריבון העולם, שהכל שלו, שנתינתנו לבניין ביתו – היא לנו קבלה, ולפיכך: "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה".
תרומה – על שום מה?
על כל פנים, הניסוח הרגיל בלשון התנ"ך הוא להרים תְּרוּמה, ואך טבעי הוא, שכן הפעלים הֵרִים, מֵרִים, וירִים, והשם "תְּרוּמָה" – הם בעלי אותו השורש: רי"ש, ו"ו, מ"ם. כיוצא בדבר: הזוגות "הֵניף תנופה", "הניע תנועה", "הקים תקומה" ו"הריע תרועה".
את השם "תרומה" מפרש רש"י (בעקבות תרגום אונקלוס): "הפרשה", משמע שפעולת התרומה איננה המסירה והנתינה, כי אם עצם מעשה ההפרשה של החלק הניתן לה', והפרדתו משאר רכוש האדם. גם בלשוננו: הפרשת תרומות ומעשרות, היא ההפרדה, הבאה לפני הנתינה.
ר' עמוס חכם (דעת מקרא) מסביר כי השם "תרומה", הנגזר מהשורש רוּ"ם, נקרא כך או על שם ההרמה הפיזית בעת ההפרשה, שהתורם מרים בידיו את מה שהוא רוצה לתת בנדבה; או על שם ההתרוממות הרוחנית: עצם ההקדשה של חפץ מרוממת אותו, ומעלה אותו למעלה עליונה וקדושה.
בין הרמה להתרמה
חז"ל, ברצותם לְיַחֵד הרמה זו של הפרשת דבר ושִיוּכו אל הקודש, ולרומם אותה משאר הרמות והגבהות, יצרו שורש חדש: תי"ו רי"ש מ"ם, שנגזר משם העצם "תרומה". וכך פותחת המשנה הראשונה במסכת תרומות: "חֲמִשָּׁה לא יִתְרומוּ, וְאִם תָּרְמוּ אֵין תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה". מהשורש הראשי והמקורי רו"מ התפתח שורש משני (בלשון המדקדקים "שורש תִּנְיָנִי"), וכך לשתי האותיות רי"ש ומ"ם נוספה האות תי"ו, שהיא האות הראשונה בַשם "תרומה".
על גמישות לשונית זו של התַנאים יצא קצפם של כמה מדקדקים קפדנים, שטענו כי אין לסטות מלשון התורה, וחייבים לומר הרים תרומה ולא תרם. כנגדם הקדים הרמב"ם הקדמה למסכת תרומות, המצדיקה את החידושים והשינויים שחלו בלשון העברית שבפי חז"ל, ונימוקו עימו: הלשון העברית, ככל לשון, נקבעת לפי דוברי אותה הלשון.
"אָמרם בכל המשנה תרם ותורם ויתרום – מקשים עליו הבלשנים החדשים ואומרים שהעיקר הרים ומרים וירים. ואינו קשה באמת, כיון שהעיקר בכל לשון חוזר למה שדברו בו בעלי אותו הלשון… ואלו בלי ספק עבריים בארצם, כלומר בארץ ישראל, והנה נשמע מהם תרם וכל מה שהופעל ממנו. וזו ראיה שזה אפשרי בלשון, ושזה מונח מכלל המונחים העבריים. ועל זה הדרך תהיה תשובתך לכל מי שחושב מן החדשים שלשון המשנה אינו צח, ושהם עשו פעלים שאינם נכונים באיזו מלה מן המלים"…
כיוצא בזה, המילים "התחיל" (כגון ברכות פ"ג, מ"א) ו"התריע" (כגון תענית פ"ג, מ"א) בלשון חכמים – לעומת "הֵחֵל" ו"הֵרִיעַ" בלשון המקרא, נוצרו אף הם משורשים משניים (תח"ל, תר"ע), הלקוחים מהמילים "תחִלּה" ו"תרועה".
נחתום בתפילה שנזכה להיות תמיד מהתורמים, ושבמהרה בימינו נתרום לבית עולמים,
"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם".
